מאת אליזבת’ רוזנצוויג, קלינאית תקשורת MS CCC-SLP

כשאנשים שואלים אותי מה אני עושה למחייתי, אני עונה להם שאני מסייעת למשפחות של ילדים עם לקות שמיעה ללמד את ילדיהן להקשיב ולדבר ללא שימוש בשפת הסימנים. באופן בלתי נמנע השאלה הבאה שאני שומעת היא “איך?!?”. רחמיי על השואלים. הם לא יודעים שבאותו הרגע הם פרצו סכר שיגרום לי לדבר ללא סוף על אחד מהנושאים האהובים עלי: המוח השמיעתי. רוב האנשים חושבים שלקות שמיעה היא בעיית אוזניים. נשמע הגיוני, לא? אבל התשובה הזו לא מתייחסת לתהליך המורכב והמופלא שעוזר לנו לתקשר. חשוב שהציבור הרחב יבין את הנושא הזה, אך אפילו עוד יותר חשוב שיבינו זאת משפחות של ילדים עם לקות שמיעה ואלה שעובדים איתם.

אוזניים הן דבר מופלא. אפילו הקפלים המוזרים האלה שנמצאים בחלק החיצוני של האוזן (האפרכסת) מעוצבים לתפוס קול ולשלוח אותו דרך תעלת האוזן שלנו. העצמות באוזן התיכונה- העצמות הקטנות ביותר בגוף שלנו- עובדות יחד על מנת להעביר את הקול דרך המערכת. הקוכליאה, שצורתה כשבלול, מלאה בהמוני תאי שערה קטנטנים אשר מתנועעים כאשר גלי קול עוברים דרך הנוזל שעוטף אותם, ובכך מגרים את עצב השמיעה ושולחים מסרים חשמליים למוח. כל השלבים האלה חשובים, אבל הנה העיקר: אם נוכל להעביר את המסרים החשמליים הללו למוח ללא צורך באף אחד ממבנים המתווכים הללו, האדם עדיין יוכל לחוות צלילים. זה מה שמתרחש עם האותות החשמליים של שתל קוכליארי (או עם שתל גזע המוח). האותות החשמליים האלה נעים במעלה עצב השמע למרכזים השמיעתיים של המוח.

ברגע הזה מתחולל קסם של ממש. אתם מבינים, לא משנה כמה איכותיים מכשירי השמיעה, או באיזה דיוק תוכנתו השתלים הקוכליארים, גלי הקול הללו או המסרים החשמליים הם חסרי משמעות עד שהם מעובדים בקליפה השמיעתית שבמוח ומקושרים לצלילים, מילים, או מוזיקה. למוח יש יכולת נהדרת לגדול ולהשתנות והיכולת הזו היא אחד המרכיבים הגורליים להצלחה עם שתל קוכליארי. למוח יש מה שנקרא ‘גמישות תלוית התנסות‘- דרך מתוחכמת להגיד ש”מה שקורה לנו מעצב את המוח שלנו”. לגבי ילד שהוריו בחרו עבורו טיפול שמטרתו השגת הקשבה ושפה דבורה- ככל שיכנסו למוח שלו יותר מילים, כך תגדל התנסות ההקשבה שלו, וכך יגדל מרכז השמיעה שלו במוח. מצד שני, אם אדם עובר תקופה ארוכה של חסך שמיעתי (אשר במהלכה הוא מסתמך על תקשורת ויזואלית ו/או לא משתמש בטכנולוגיות שמאפשרות שמיעה), החלק הזה של המוח נגזל לשימוש למטרות אחרות (או במילים אחרות- השתמש בו או שתאבד אותו).

המוח עשוי כולו מחיבורים. כל התאים במוח (הנקראים נוירונים) מתחברים אחד לשני ויוצרים רשתות עצביות מורכבות. החיבורים הללו נקראים מִסְנָפים. כאשר ילד שומע את הקול שמרכיב מילה ומחבר אליו משמעות, נוצר מִסְנָף כזה. עם הזמן, החיבורים הללו בונים רשתות שהולכות ומתחזקות ומאפשרים לנו, למשל, לשמוע את המילה “כלב” ולדעת לא רק מה המשמעות של המילה, אלא גם לחבר אותה לרשת של מידע אחר שיש לנו ושחווינו (שמות חיות המחמד של המשפחה, סוגים שונים של כלבים, הקול שכלב עושה, סיפורים שקראנו על כלבים וכו’). כאשר הגישה של הילד לתשומה שמיעתית מוגבלת, בין אם זה בגלל שהוא לא נמצא בסביבה של הקשבה ודיבור, ובין אם זה בגלל שאין לו טכנולוגיות שמיעה מתאימות, או שהוא אינו משתמש בטכנולוגית שמיעה בכל שעות העירות שלו, המסנפים הללו יכולים להיות חלשים יותר, חסרי ארגון, או אפילו מנותקים. ככל שהתשומה שהילד מקבל תהיה עשירה ומלאה, כך ייטבו הדיבור, השפה, ההבנה והקוגניציה שלו. זכרו, טיב התשומה קובע את טיב התפוקה.

החשיבות של המוח היא הסיבה לכך שהרבה אנשים מובילים בתחום קוראים ללקות שמיעה “מצב חרום נוירו-התפתחותי“. אם ילדים עם לקות שמעה לא מקבלים גישה לצלילים ולהתערבות מתאימה בהקדם האפשרי, ייתכן והמרכזים השמיעתיים של המוח שלהם לעולם לא יזכו מחדש בפוטנציאל האינסופי שהיה להם בלידה להפוך לשותפים המתפקדים באופן מלא בעולם עמוס בדיבור וקול. זוהי גם אחת הסיבות לשונות שאנו רואים בקרב משתמשים בשתל קוכליארי. אם אנו- אנשים עם לקויות שמיעה, הורים, אנשי מקצוע, והציבור ככלל- נוכל להפסיק לחשוב “אוזניים” כשאנו חושבים על לקות שמיעה, ונתחיל לחשוב “מוח”, נוכל להתקדם צעד אחד נוסף לעבר השגת תוצאות מיטביות!

למידע נוסף בנושא, אני ממליצה על כל דבר שנכתב ע”י ד”ר קרול פלקסר, המלכה של המוח השמיעתי! ניתן לבקר באתר שלה, או להקשיב לסמינר הרשת המוקלט הנפלא הזה בחינם.

תורגם ע”י אילה אל-און קורן MA CCC-SLP, קלינאית תקשורת- עמותת AV ישראל