לקות שמיעה – חוש השמיעה
חוש השמיעה הוא הבסיס לתקשורת ראשונית בין בני אנוש. הוא פועל עוד לפני הלידה ומעניק לנו מידע חשוב על עצמינו ועל הסביבה, כפי שאף חוש אחר אינו מסוגל לספק. זהו חוש שאינו ניתן "לכיבוי": אנחנו שומעים גם בעת שינה, בחשכה, מעבר לפינה ומאחורי הגב. אנחנו מגיבים לצלילים רבים בסביבה אפילו מבלי להיות מודעים להם כלל. השמיעה מאפשרת לנו ללמוד כל הזמן, גם באופן אקראי. לכן, לחוש השמיעה חשיבות עצומה בהתפתחות הקוגניטיבית של תינוקות וילדים.
לקות שמיעה – חוש השמיעה
חוש השמיעה הוא הבסיס לתקשורת ראשונית בין בני אנוש. הוא פועל עוד לפני הלידה ומעניק לנו מידע חשוב על עצמינו ועל הסביבה, כפי שאף חוש אחר אינו מסוגל לספק. זהו החוש היחיד שאינו ניתן "לכיבוי": אנחנו שומעים גם בעת שינה, בחשכה, מעבר לפינה ומאחורי הגב. אנחנו מגיבים לצלילים רבים בסביבה אפילו מבלי להיות מודעים להם כלל. השמיעה מאפשרת לנו ללמוד כל הזמן, גם באופן אקראי. לכן, לחוש השמיעה חשיבות עצומה בהתפתחות הקוגניטיבית של תינוקות וילדים.
מערכת השמיעה – תחנות לצלילים במסע אל עבר המוח!
תפקידה העיקרי של מערכת השמיעה היא להוביל את הצליל אל המוח. כמו בכל כך הרבה דברים אחרים, הוא זה שעושה את העבודה החשובה! המוח הוא זה שמעבד ומפענח, וכך מאפשר לנו "להבין" את הצלילים ואת המשמעויות שלהם.
כיצד הצליל עובר מחלל האוויר אל המוח? איך כל זה קורה? האוזן מחולקת לשלושה חלקים- אוזן חיצונית, אוזן תיכונה ואוזן פנימית, אחריה הצליל מועבר אל המוח דרך עצב השמיעה:
האוזן החיצונית
כוללת את תעלת השמע החיצונית עד עור התוף. הצליל עובר דרך התעלה ומרעיד את עור התוף.
האוזן התיכונה
כוללת את המעבר של הצליל מעור התוף, דרך עצמות השמע, אל החלון המוביל לאוזן הפנימית. התנודות מעור התוף עוברות לעצמות השמע והן גורמות לתזוזה של הנוזל בתוך האוזן הפנימית.
האוזן הפנימית
התנודות המועברות לאוזן הפנימית מרעידות את הנוזל הנמצא בתוך שבלול השמיעה (הקוכליאה) והוא מפעיל את תאי השערה ששולחים אות (סיגנל) חשמלית לעצב השמיעה.
עצב השמיעה והמוח השמיעתי
עצב השמיעה מקבל את הסיגנלים החשמליים ומעבירם אל המוח השמיעתי, שם הצלילים עוברים עיבוד ופענוח ורק בשלב הזה אפשר "להבין" את הצלילים (האם מדובר במוזיקה, בדיבור וכו').
שיקום שמיעה
בעידן החדש
איך בודקים את השמיעה
של תינוקות וילדים?
מה הן? מה הסוגים השונים?
מה הגורמים?
"עלו על רכבת המוח!",
כתבה מאת אליזבת’ רוזנצוויג,
קלינאית תקשורת